החלטה בתיק רע"פ 6823/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בעפ"ת 29086-04-13 (כב' השופטים א' טל- סג"נ; א' מקובר; ז' בוסתן), מיום 31.7.2013, במסגרתו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה, בת"ד 5649-11-10 (כב' השופט א' אנושי), מיום 10.4.2013.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד. ביום 2.10.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.             מעובדות כתב האישום אשר הוגש נגד המבקש,  עולה, כי ביום 19.11.2009, בשעה 20:15 או בסמוך לכך, אירעה בצומת רעננה צפון (להלן: הצומת), תאונה בין רכבו של המבקש לזה של המתלוננת. בכתב האישום נאמר, כי המדובר בצומת מוארת, בעלת שלושה נתיבי נסיעה לכל כיוון, ושררו בה, בעת התאונה, תנאי ראות טובים. כמו-כן צוין בכתב האישום, כי בשעת האירוע, בעקבות תקלה, הרמזורים בצומת "הבהבו כולם בצהוב". בכתב האישום נטען, כי לפני כניסתה לצומת, האטה המתלוננת את מהירות נסיעתה, והחלה לחצות אותה ממזרח למערב. בו בזמן, הגיע לעומתה המבקש, אשר נכנס לצומת ממערב למזרח, בעודו נוסע במהירות מופרזת. המבקש פנה בצומת לכיוון צפון, תוך שהוא מתעלם מזכות הקדימה של המתלוננת, והתנגש בדופן השמאלית של רכב המתלוננת. כתוצאה מפגיעתו של המבקש, הסתובב רכבה של המתלוננת מספר פעמים, עד שהוטח במדרכה, וזו נלכדה ברכבה עד להגעת כוחות החילוץ, ונזקקה לטיפול רפואי. בעקבות ההתנגשות, הסתובב גם רכבו של המבקש על מקומו, אך עלה בידיו להמשיך מיד בנסיעתו, והוא נמלט מן המקום לכיוון צפון, בזמן שהוא "ידע, או היה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם". המבקש לא יידע את המשטרה או את כוחות החילוץ באשר לתאונה, והסתפק בעדכון חברת הליסינג של רכבו. רק בזכות ממצאים שונים שנותרו בזירת העבירה, הגיעה המשטרה אל המבקש.

           בגין מעשים אלו, הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות:  הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה); נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודה; התנהגות עובר דרך באופן הגורם נזק לאדם ולרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות), בצירוף סעיף 68 לפקודה; אי מתן זכות קדימה לרכב החוצה צומת מרומזר, לפי תקנה 64(ה) לתקנות בצירוף סעיף 68 לפקודה.

3.             ביום 6.9.2012, הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (להלן: בית המשפט לתעבורה), לאחר ניהול משפט הוכחות, את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בהכרעת הדין, נדחתה טענתו של המבקש, כי בשעת התאונה היו הרמזורים בצומת תקינים, וכי התקלה אירעה רק ביום למחרת. לצורך בירור שאלת תקינותם של הרמזורים בצומת עמד בית המשפט לתעבורה על מסכת ראייתית רחבה, אשר כללה את הראיות הבאות: עדותה של הנהגת המתלוננת; עדותו של נהג נוסף, אשר נכח בצומת בעת האירוע; דו"ח פעולה של המשטרה, אשר נערך בסמוך לאחר קרות התאונה; עדותו של בוחן התנועה, אשר, על סמך שיחה עם מפקח הרמזורים במע"צ, קבע כי בשעת התאונה הייתה תקלה ברמזורים עקב בעיית חשמל; מסמך מטעם חברת "אריאל וימזור בקרת תנועה", ממנו עולה כי בשעת התאונה הרמזורים לא היו תקינים והבהבו "בירוק". יצוין, כי לגבי אמינותו של המסמך האחרון, העיד מחברו. בהסתמך על מסכת זו, קבע בית המשפט לתעבורה, כי ב"שעת התאונה ברמזורים בצומת היה הבהוב בצבע צהוב". בהמשך לכך, קבע בית המשפט לתעבורה, בהסתמכו על מסד ראייתי מוצק, כי המבקש לא כיבד את זכות הקדימה שהייתה נתונה למתלוננת, ולכן הוא זה שאחראי לקרות התאונה, וכי לאחר התאונה, הפקיר המבקש את המתלוננת במקום התאונה, וזאת חרף כך ש"היה עליו להניח שגם ברכב הנוסף יכל נהג להיפגע".

4.             ביום 10.4.2013, נגזר דינו של המבקש. בפתח דבריו, עמד בית משפט השלום על מתחם הענישה הראוי, בציינו את החומרה היתרה הגלומה בעבירת ההפקרה, אשר פוגעת בעקרונות המוסר, המצפון ושורשי הסולידריות החברתית. בהמשך, סקר בית המשפט לתעבורה, גזרי דין שניתנו על-ידי ערכאות שונות, בגין ביצוע עבירת הפקרה, וקבע כי מתחם הענישה ההולם, נע בין עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה של  9 חודשים לבין 4 שנות מאסר. בנוסף, פסילה מנהיגה לתקופה שבין 7 ל-15 שנים, וכן ענישה נלווית. יצוין, כי לאחר שהוגש נגד המבקש כתב האישום, אך עובר למתן פסק הדין בעניינו, תוקן סעיף 64א לפקודת התעבורה, במסגרת תיקון 101 לפקודת התעבורה. במסגרת תיקון זה, עוגנה בסעיף 64א(א) לפקודה, עבירה שעניינה הפקרה המלווה ביסוד נפשי מסוג רשלנות, ונקבע לה עונש מאסר בן 3 שנים. לצד זאת, נקבעה בסעיף 64א(ב) לפקודה, עבירה שעניינה הפקרה המלווה ביסוד נפשי מסוג מודעות, ונקבע לה עונש מאסר בן 7 שנים. בית המשפט לתעבורה התייחס לתיקון זה בגזר דינו, וקיבל את טענתה של המשיבה, לה לא התנגד הסנגור, כי העבירה הרלוונטית לעניינו של המבקש היא הפקרה מודעת, לפי סעיף 64א(ב) לפקודה.     

           לשם בחינת העונש הראוי בתוך מתחם הענישה, הפנה בית המשפט לתעבורה לתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של המבקש. בית המשפט ציין, כי עולה מהתסקיר שהמבקש אינו לוקח אחריות על מעורבותו בתאונה, ומתמקד בעיקר במצבו הנפשי לאחר קרות התאונה. עוד עלה מהתסקיר, כי המבקש לא הביע עניין להשתלב במסגרת טיפולית כלשהי, אך הוא חרד מריצוי עונש מאסר בפועל, עד כדי האפשרות שייגרם לו משבר נפשי קשה בשל כך, ולפיכך, המליץ שירות המבחן על הטלת מאסר בדרך של  עבודות שירות. בית המשפט לתעבורה, בחן את עברו התעבורתי של המבקש, וציין כי לחובתו 7 הרשעות קודמות, ובכלל זאת הרשעה בעבירה של  אי הגשת עזרה לנפגעים בתאונת דרכים, לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה. עוד ציין בית המשפט לתעבורה, כי לאחר האירוע, מושא הליך זה, נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכב בהיותו שיכור, והורשע בגין כך. בית משפט השלום קבע, כי חרף המלצתו של שירות המבחן, ראוי להטיל על המבקש עונש מאסר לריצוי בפועל, אשר ישקף את חומרת העבירה ונסיבותיה, וכן את עברו התעבורתי המכביד. לפיכך השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: מאסר בן 20 חודשים לריצוי בפועל; מאסר על-תנאי בן 12 חודשים, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים, עבירת נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, או עבירה מעבירות סעיף 64א לפקודת התעבורה; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים; קנס בסך 2,500 ש"ח; ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 5,000 ש"ח.

5.             המבקש ערער לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד הן על הכרעת הדין, והן על גזר הדין. ביום 31.7.2013, התקבל חלקית ערעורו של המבקש. אשר לערעור על הכרעת הדין, התקבלה טענתו של המבקש, כי העבירה המתאימה לעניינו, הינה הפקרה ברשלנות, כהגדרתה בסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, לאחר התיקון. בית המשפט המחוזי קבע, כי מפסק דינו של בית המשפט לתעבורה עולה, כי בעת שנמלט המבקש מזירת האירוע "היה עליו להניח שגם ברכב הנוסף יכל נהג להיפגע". לפיכך, לדידו של בית המשפט המחוזי, תיאור זה של מצבו הנפשי של המבקש אינו תואם את יסודות עבירת ההפקרה המודעת, כי אם את יסודותיה של עבירת ההפקרה הרשלנית. בהמשך לכך, נדרש בית המשפט המחוזי לסעיף 5(א) לחוק העונשין, הקובע כי על  עניינו של נאשם, אשר חל שינוי בהגדרת העבירה המיוחסת לו לפני שניתן פסק דין לגביו, יש להחיל את הוראת החיקוק המקלה עימו. בית המשפט המחוזי קבע, כי יישומה של הוראה זו על עניינו של המבקש, מביא לכך כי יש להרשיעו בעבירה המקלה, שעניינה הפקרה ברשלנות, חלף הרשעתו בעבירה של הפקרה מודעת. אשר לערעורו של המבקש על חומרת העונש, צויין כי מתחם הענישה שנקבע ע"י הערכאה הדיונית לעונש המאסר, ואשר נע בין 9 חודשים לבין 4 שנות מאסר, אינו רלוונטי להרשעה בעבירת ההפקרה הרשלנית, לה קבוע עונש מרבי בן 3 שנים. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי מתחם ענישה חדש, ובשים לב לחשיבות הערכים החברתיים שנפגעו ממעשיו של המבקש, נקבע כי מתחם הענישה ההולם - נע בין 6 חודשי מאסר על דרך של עבודות שירות לבין 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל.  בית המשפט המחוזי ציין, כי לצורך קביעת עונשו של המבקש, נשקלו ממצאי תסקיר שירות המבחן, עברו התעבורתי המכביד של המבקש, ובפרט הרשעתו בעבירה שעניינה אי הגשת עזרה לנפגע. נוכח שיקולים אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקצר את משך תקופת הפסילה ל- 7 שנים, וכן להפחית מעונש המאסר לריצוי בפועל, כך שיעמוד על 15 חודשים. יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם. 

בקשת רשות הערעור

6.             המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המכוונת, הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת העונש. לטענתו של המבקש, מן הבקשה עולה "שאלה משפטית בעלת השלכות כלליות", הנוגעת לנפקות בחירתה של המשיבה להוכיח את נסיבות העבירה באמצעות עדותה של המתלוננת, ולא באמצעות ראיות אובייקטיביות. לדידו של המבקש, היה על המשיבה לברר לעומקה את טענתו, בדבר תקינותם של הרמזורים במועד התאונה, ולא להסתפק בעדותה של המתלוננת בקשר לכך. המבקש טען, כי שאלת תקינותם של הרמזורים הינה יסוד מרכזי בהרשעתו, והימנעותה של המשיבה מלבחון סוגיה זו לאשורה, עולה כדי מחדל ראייתי, המטיל ספק סביר באשמתו, וראוי כי יביא לזיכויו. לעניין העונש, טען המבקש, כי הוא הפנה את בית המשפט המחוזי לאסמכתאות רבות, המעידות על כך שבמקרים דומים נהוגה רמת ענישה קלה מזו שהוטלה עליו, אך בית המשפט המחוזי " התעלם" מהפניות אלו, וקבע לו עונש החורג מרמת הענישה הנוהגת, באופן לא מידתי ולא מוצדק.

דיון והכרעה

7.             לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ונספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות.

8.             הלכה מושרשת היא כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במקרים מהם עולה שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים בהם קיים חשש לעיוות דינו של המבקש או משיקולי צדק כלפיו (רע"פ 7135/13 מחאמיד נ' מדינת ישראל (26.11.2013); רע"פ 6800/13 קסטיאל נ' מדינת ישראל (26.11.2013); רע"פ 5778/13 גדמו נ' מדינת ישראל (12.11.2013)). חרף טענתו של המבקש, לפיה עניינו מגלה "שאלה בעלת השלכות כלליות", בקשתו מתמצת בטרונייתו כלפי ממצאי העובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ולא עולה הימנה כל שאלה משפטית המצדיקה עריכתו של דיון ב"גלגול שלישי". נוסף על כך, לא מצאתי כי מתקיים חשש לעיוות דינו של המבקש, או כי קיימים שיקולי צדק המצדיקים היענות לבקשתו. מטעמים אלו בלבד, דינה של הבקשה להידחות.

           לא למותר לציין, כי ככל שבקשתו נוגעת לחומרת העונש אשר הוטל עליו, הרי שהלכה היא כי אין בטענות על חומרת העונש כשלעצמן, בכדי להצדיק מתן רשות ערעור, אלא במקרים בהם העונש שהוטל על המבקש, חורג באורח קיצוני ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת במקרים דומים (רע"פ 5753/13 בן מויאל נ' מדינת ישראל (31.10.2013); רע"פ 7047/13 אליאב נ' מדינת ישראל(20.10.2013); רע"פ 4544/13 ניסים נ' מדינת ישראל (15.10.2013)). בקביעת עונשו של המבקש נשקלו החומרה היתרה הגלומה בעבירת ההפקרה, כמו גם סירובו של המבקש לקבל אחריות על מעשיו. בנוסף, בית המשפט המחוזי לא התעלם מהפניותיו של המבקש, כנטען על-ידו, אלא דחה את טיעונו כי ראוי להטיל עליו מאסר על דרך של עבודות שירות. לצורך כך, התבסס בית המשפט המחוזי על פסיקה המלמדת כי הענישה הנוהגת במקרים דומים, צופנת בחובה עונש מאסר לריצוי בפועל. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי העונש שהוטל על המבקש חורג ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת.

9.             בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגופו של עניין איני מוצא ממש בטענתו העיקרית של המבקש. הכרעתו של בית המשפט לתעבורה, לעניין תקינותם של הרמזורים בצומת בשעת התאונה, התבססה על מסכת ראייתית איתנה. הערכאה הדיונית הסתמכה, מלבד על עדותה של המתלוננת, גם על  עדויות מטעם עדים ניטראליים שנכחו בזירת האירוע או הגיעו אליה מייד בסמוך, ונמצאו כמהימנים על-ידי הערכאה הדיונית, וכן על דוחות אובייקטיבים, שנערכו באשר לעצם התקלה ברמזורי הצומת, ומועדה. לפיכך, אין לקבל את טענתו של המבקש, לפיה נמנעה המשיבה לרדת לעומקה של הסוגיה, ונשענה בטיעוניה לפני בית המשפט לתעבורה, אך ורק על עדותה של המתלוננת. למעשה, עיון בהכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה מגלה, כי המבקש היה זה שהציג גרסה לא מבוססת באשר למצבם של הרמזורים בצומת, תוך שהוא מעלה גרסאות סותרות, ונמנע מלהצביע על כל ראייה אשר תתמוך בטענותיו.

10.          משלא נמצא מקום להורות על עריכת דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו של המבקש, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

           עיכוב ביצוע עונש המאסר, עליו הוריתי ביום 2.10.2013, מבוטל בזאת. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 22.12.2013 עד לשעה 10:00, בימ"ר הדרים, כשברשותו תעודת זהות ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.

           ניתנה היום, ‏כ"ה בכסלו התשע"ד (‏28.11.2013).